מכתבים שקיבל
16 בינואר 2010
היכרותי עם אלימלך כנר החלה בשלהי שנות הששים עת למדנו יחדיו לקראת תואר ראשון בלשון עברית. מכיוון שלמדתי בפתח תקווה, שמעתי רבות על המנהל האגדי אלימלך כנר, מנהל ביה"ס "יד לבנים", שלדברי אנשי חינוך מביני דבר, הצליח לנהל בחוכמה ובתבונה את כור ההיתוך שהוקם אי שם בקצה הגבעה.
והנה, הבלתי ייאמן קרה, זכיתי לשבת לצדה של האגדה בהרצאות, לנסוע ברכבו או ברכבי לפתח תקווה, להכין תרגילים ועבודות שנתבקשנו להגיש למרצים ולהתכונן לקראת המבחנים. שעות של עבודה משותפת, בעיקר בסופי שבוע הפכו לפרק מעניין ומלא תוכן, לא פחות מן הלימודים עצמם. כתלמיד לא אהבתי את המקצוע הקרוי "דברי הימים", אבל נשביתי מבלי דעת בסיפוריו על שנות השואה. לא הצלחתי לקלוט כיצד האיש הזה שיושב מולי שרד את התופת והגיע לכאן עם קבוצה שנקראה על ידי כותבי ההיסטוריה בשם "ילדי טהרן". נולדתי עם סיום מלחמת העולם השנייה, ולא יכולתי להבין ולהאמין כיצד קרו הדברים.
ישבנו ארבעה סטודנטים (מתוכם שלושה מנהלי בתי-ספר) בשבתות בחצר הבית ברחוב הבעל שם טוב, כאשר איילת נולדה, ואלימלך שלא רצה להכביד על אורה, האם הטרייה, הגיש את הכיבוד הקל ואת השתייה. מידי פעם, בימות החום, למדנו במדשאות ביה"ס, שם היה מעט קריר. גאוותו הבלתי מוסתרת של אלימלך הייתה במוסד החינוכי שהקים, לתפארת העם והמדינה. בכל חדר כיתה אליה נכנסנו ובכל פינה מקושטת במסדרונות חזר באוזנינו את אשר שינן גם במסדרונות האוניברסיטה ובקפטריה: ”חינוך עולה כסף, הילדים של היום הם המבוגרים של מחר, הזורע היום יקצור מחר!”.
כנר, כך קראנו לו, הסביר לי כמורה צעיר וכמי שבא מבית בו ההוראה הייתה חלק בלתי נפרד מן ההוויה, כי חובתנו כאנשי הנהלה לטפח בקרב צוות המורים ואצל מאות תלמידינו, מודעות לאנטישמיות.
אלימלך ציין שאם, חלילה וחס, לא ייקלטו הדברים, אם הלבבות יהיו ערלים והאוזניים אטומות, אנו עלולים לעמוד בפני שואה שנייה. נדרשנו לטפח עד כמה שאפשר את הוראת השואה.
כנר הזמין אותי לשהות בביה"ס ביום לימודים רגיל, סתם יום של חולין, כדי לחוש את האווירה החינוכית למופת ששררה בין כותלי המוסד החינוכי. ביה"ס "יד לבנים" היה התגלמות החזון של מקימי המדינה – קיבוץ גלויות של ממש, בו ההורים בחלקם הגדול לא ידעו קרוא וכתוב.
במשך השנים פעל אלימלך בתפקידים רבים ומגוונים בתחום החינוך ומידי פעם דרכינו הצטלבו, ותמיד הזכיר לי את האמירה בדבר ערכה של הוראת השואה. אלימלך ביקש ליזום פעילויות בנושא הנצחת השואה, לא לזכור רק ב"יום השואה" (כך נקרא בעבר "יום הזכרון לשואה ולגבורה") אלא במשך כל ימות השנה. לשלב את הנושא בכל אחד מן המקצועות הנלמדים. כל זה לצד חינוך לסבלנות ולסובלנות, תוך כיבוד זכויותיהם של כל אזרחי המדינה ללא הבדל של דת, גזע, מין ולאום.
מעל לכל – היה האיש צנוע, ענו ונחבא אל הכלים. לא התהדר מעולם בעיטור "יקיר העיר", בעיטור "יקיר ההסתדרות", בתעודת ההוקרה על פועלו למען הנצחת השואה.
כזה היה האיש – יהי זכרו ברוך!
נעמן אופיר